BLENDER ART FEST  #סיכום_פסטיבל

 כתבה: תום גלאון. תמונות: GayaMusicPhotos@

ביום חמישי האחרון (19.01.2017), התקיים פסטיבל בלנדר הרב-תחומי לאמנויות הבמה בבסקולה. אמנים מכל קשת הגוונים של היצירה הישראלית התקבצו בחלל אחד לערב של פרפורמנס באווירה אחרת. אמנות, מוזיקה, מחול, שירה, קרקס ואפילו אופנה. רק קטעים קצרים, הכול בלייב. ואני הייתי שם כדי ליהנות מכל הטוב הזה

מתעופפת על החבל. רותם ספיר

אני נכנסת לחלל החשוך של הבסקולה – הערב הוא חשוך, מעושן ומסתורי במיוחד – ומוצאת את מקומי בין האנשים שכבר ממלאים את הרחבות. בתוך הקהל החגיגי והטרנדי מסתובבים סטודנטים לעיצוב אופנה מבצלאל, שעמלו על התלבושות להופעות השונות, ופרפורמרים מכל הסוגים שרק ממתינים לרגע בו יידלק עליהם הספוט ויגיע תורם להציג. אני לא בטוחה איפה ומתי מישהו עומד לפצוח בקטע האמנות שלו, אז משתדלת במיוחד להביט לכל הכיוונים, ומרגישה יחד עם כולם את תחושת הציפייה שבאוויר.

פתאום נדלקים האורות על הבמה המרכזית, ורקדנית לבושה בתלבושת קטיפה ירוקה-אדומה פותחת בקטע סולו של מחול מודרני. דקות ארוכות שהיא מתפתלת על הבמה במיומנות ואני מרותקת לכל שריר בגופה. מיד אחריה עולה אמן החבל דני תבורי, שתוך כדי שהוא נתלה בין שמיים וארץ גם מצליח לקלף מעצמו את השכמייה הלבנה שנתפרה עבורו במיוחד.

אני עוד לא מספיקה להתרגל לגובה של החבל, והאורות כבר נדלקים על המדרגות הצדדיות, מהן יורדת הרקדנית אילנה בלחסן, לבושה בחליפת פרחים זועקת בצבעוניותה. במסגרת קטע של הכוריאוגרפית אסנת קלנר, היא מפזזת לצלילי שיר קצבי של ריף כהן, נעה בין הקהל ובתוכו, ומדי פעם עוצרת ונותנת בו מבט קודר. נדמה לי שכל מי שיושבים סביבי עוצרים את נשימתם בכל פעם שהיא מביטה בנו ככה, ונושמים שוב לרווחה כשהיא חוזרת לקפץ באושר. ככל שהבעות פניה הופכות קיצוניות יותר, ונראה שיש זיק של שיגעון גם בחיוך שלה, אני נשאבת אל הקסם המטריד שהיא מייצרת, מהופנטת בלי יכולת להתיק את מבטי.

זועקת בצבעוניותה. בלחסן

קטע הג’אגלינג הבא של הלהטוטן שגיא ברכה, משיב לי את הצבע לפנים ואת הצחוק לעיניים. הוא מלהט בין – לא הצלחתי לספור כמה – דיסקיות עגולות גדולות, ולגופו מן אוברול כחול וא-סימטרי… משהו שאתם חייבים לראות. בסוף הקטע נדלק פנס גדול על הזמרת לו מיכאלי, שקולה העמוק בוקע מתוך הבמה הצדדית. היא מבצעת שני שירי בלוז ישנים וטובים בעיבוד חדש וטוב אפילו יותר.

מיכאלי לובשת גלביה כסופה ומנצנצת, לראשה קשורה מטפחת ומצווארה יורדות שרשראות צבעוניות כבדות. ולרגע נדמה לי שבגזרת הביגוד כבר ראיתי הכול, עד שמתוך הקהל קופצת אמנית הטרפז פולי בקר, לבושה בחליפת רשת שחורה ושיערה אסוף לשתי “אנטנות”. בקלות מרשימה היא נתלית על האלמנט המעופף, ועיני כולנו זזות מעלה-מטה עם גופה.

הקטע הבא שייך לשלומי ראובן וחמי בן דוד, חברי ההרכב האלקטרוני העולה YELED, שלמשמע צליליו נעמדים על רגליהם מעט האנשים שעדיין ישבו. השניים דווקא לבושים בחולצות טי לבנות, כיוון שעל מסך מאחוריהם מוקרן וידיאו-ארט שמעניק למוזיקה שלהם ממד ויזואלי מעורר השראה. אם זה לא מספיק, באמצע ההופעה מצטרפת אליהם אמנית החבל רותם ספיר, לבושה בחליפת ליצן שחורה-לבנה, שמתעופפת בכישרון ומגובה רב מעליהם.

כסופה ומנצנצת. מיכאלי

כך מוצגים בזה אחר זה קטעי מחול, אקרובטיקה, מוזיקה, שירה ולהטוטנות, בהרמוניה מפתיעה שלא זקוקה למילים, כותרות והסברים. קטע גורר קטע גורר קטע, ומעבר לכולם יחד נוצרת תצוגת אופנה גדולה של תלבושות קרקס צבעוניות ומרהיבות. בחלל אחד שכולו במה וכולו קהל, מוגשות מנות קטנות של אמנות כמו בארוחת טעימות. וזה מגניב, כי אני רוצה לטעום הכול, וקצת מכל דבר. וזה מגניב, כי בא לי אמנות לא רק בין כותלי אולמות מוזהבים, אלא במועדונים חשוכים בתל אביב, עם כוס בירה ביד אחת וסמארטפון ביד השנייה.

ואז מגיע הקטע האחרון, ובמקום סדרן שיגרש את כולנו הביתה, עולה לבמה דיג’יי בן נוש שמתקלט מוזיקה מקורית בשילוב קטעים ממקורות שונים. ותכלס, מה יותר מתאים עכשיו ממסיבה?

YELED בהופעה